וידוי
מעילי הפשוט ופנס על הגשר,
מילים:
אלכסנדר פן
לחן:
סשה ארגוב
מְעִילִי הַפָּשׁוּט וּפָנָס עַל הַגֶּשֶׁר,
לֵיל הַסְּתָו וּשְׂפָתַי הַלַּחוֹת מִנִּי גֶּשֶׁם –
כָּךְ רָאִיתָ אוֹתִי רִאשׁוֹנָה, הֲתִזְכֹּר?
וְהָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם,
כִּי אֶהְיֶה בִּשְׁבִילְךָ כְּמוֹ לֶחֶם וָמַיִם
וּכְאֶל לֶחֶם וָמַיִם אֵלַי תַּחֲזֹר.
בְּעָנְיֵנוּ הַמַּר, בַּעֲבֹר אוֹתְךָ זַעַם,
גַּם לַמָּוֶת אַתָּה קִלַּלְתָּנִי לֹא פַּעַם,
וּכְתֵפַי הַקָּרוֹת רָעֲדוּ מִשִּׂמְחָה;
כִּי הָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם
שֶׁיּוֹבִילוּ אוֹתְךָ בִּגְלָלִי בִּנְחֻשְׁתַּיִם
וְגַם אָז לְבָבִי לֹא יָסוּר מֵעִמְּךָ.
כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת,
אֲבָל זְכֹר אֵיךְ נִפְגַּשְׁנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת;
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית – אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת,
בְּאוֹתוֹ מְעִילוֹן עִם אוֹתוֹ צִיץ הַוֶּרֶד,
בְּאוֹתָהּ הַשִּׂמְלָה הַפְּשׁוּטָה מִשְּׂמָלוֹת.
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
יִהְיֶה כָּךְ, כָּךְ יִהְיֶה אוֹת בְּאוֹת.
וְקִנֵּאתִי לְךָ וּבַחֹשֶךְ אָרַבְתִּי
וְשָׂנֵאתִי לְךָ וְעַד דֶּמַע אָהַבְתִּי
וּבֵיתֵנוּ שָׁמַם מֵחִיּוּךְ וּמִצְּחוֹק.
וּבְשׁוּבְךָ אֶל הַבַּיִת, מָרוּד כְּמוֹ כֶּלֶב,
עֶלְבּוֹנוֹת שֶׁל זָרִים בִּי נָקַמְתָּ פִּי אֶלֶף
וָאֵדַע כִּי חָשַׁבְתָּ עָלַי מֵרָחוֹק.
וּבַלַּיְלָה הַהוּא, עֵת הִטַּחְתָּ בַּדֶּלֶת
וְהָלַכְתָּ לָעַד וַאֲנִי נוֹשֵׂאת יֶלֶד,
רַק חָשַׁךְ אוֹר עֵינַי אַךְ לִבִּי לֹא נִשְׁבַּר;
כִּי הָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם
שֶׁתָּשׁוּב עוֹד אֵלַי וְתִפֹּל עַל בִּרְכַּיִם
וַאֲנִי בְּפָנֶיךָ אַבִּיט וְאֹמַר:
כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת
אֲבָל טוֹב שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת;
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית – אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת,
בְּאוֹתוֹ מְעִילוֹן עִם אוֹתוֹ צִיץ הַוֶּרֶד,
בְּאוֹתָהּ הַשִּׂמְלָה הַפְּשׁוּטָה מִשְּׂמָלוֹת.
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
יִהְיֶה כָּךְ, כָּךְ יִהְיֶה אוֹת בְּאוֹת.
הֵן יָדַעְתִּי שֶׁאֵין לִי אוֹהֵב מִלְּבַדֶּךָ
וְיָדַעְתִּי: הַמָּוֶת יָבוֹא מִיָּדֶיךָ
וַאֲנִי מְחַכָּה וּמְצַפָּה לְזִיווֹ;
הוּא יָבוֹא פִּתְאוֹמִי כְּגַרְזֶן עַל עֵץ יַעַר,
אוֹ יִקְרַב לְאִטּוֹ, בְּעִנּוּי וּבְצַעַר,
אֲבָל לֹא מִידֵי זָר – מִיָּדֶיךָ יָבוֹא.
וְגַם אָז לְבֵיתְךָ, בְּלֵיל שְׁכוֹל וְלֵיל עֹנִי,
בַּחֲלוֹם עוֹד אָשׁוּבָה, כְּסִילָה שֶׁכָּמוֹנִי,
וְאֹמַר: הִנֵּה בָּאתִי מִנְּדוֹד בִּשְׁבִילַי;
כִּי הָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם
שֶׁאָבוֹא לְבֵיתְךָ בְּעָצְמֶךָ עֵינַיִם
עַד אֲשֶׁר יִשָּׂאוּךָ בַּדֶּרֶךְ אֵלַי.
כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת,
אֲבָל עֵד לִי הָאֵל הַחוֹרֵץ גּוֹרָלוֹת:
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית – אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת,
בְּאוֹתוֹ מְעִילוֹן עִם אוֹתוֹ צִיץ הַוֶּרֶד,
בְּאוֹתָהּ הַשִּׂמְלָה הַפְּשׁוּטָה מִשְּׂמָלוֹת.
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית – אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
יִהְיֶה כָּךְ, כָּךְ יִהְיֶה אוֹת בְּאוֹת.
לֵיל הַסְּתָו וּשְׂפָתַי הַלַּחוֹת מִנִּי גֶּשֶׁם –
כָּךְ רָאִיתָ אוֹתִי רִאשׁוֹנָה, הֲתִזְכֹּר?
וְהָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם,
כִּי אֶהְיֶה בִּשְׁבִילְךָ כְּמוֹ לֶחֶם וָמַיִם
וּכְאֶל לֶחֶם וָמַיִם אֵלַי תַּחֲזֹר.
בְּעָנְיֵנוּ הַמַּר, בַּעֲבֹר אוֹתְךָ זַעַם,
גַּם לַמָּוֶת אַתָּה קִלַּלְתָּנִי לֹא פַּעַם,
וּכְתֵפַי הַקָּרוֹת רָעֲדוּ מִשִּׂמְחָה;
כִּי הָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם
שֶׁיּוֹבִילוּ אוֹתְךָ בִּגְלָלִי בִּנְחֻשְׁתַּיִם
וְגַם אָז לְבָבִי לֹא יָסוּר מֵעִמְּךָ.
כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת,
אֲבָל זְכֹר אֵיךְ נִפְגַּשְׁנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת;
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית – אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת,
בְּאוֹתוֹ מְעִילוֹן עִם אוֹתוֹ צִיץ הַוֶּרֶד,
בְּאוֹתָהּ הַשִּׂמְלָה הַפְּשׁוּטָה מִשְּׂמָלוֹת.
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
יִהְיֶה כָּךְ, כָּךְ יִהְיֶה אוֹת בְּאוֹת.
וְקִנֵּאתִי לְךָ וּבַחֹשֶךְ אָרַבְתִּי
וְשָׂנֵאתִי לְךָ וְעַד דֶּמַע אָהַבְתִּי
וּבֵיתֵנוּ שָׁמַם מֵחִיּוּךְ וּמִצְּחוֹק.
וּבְשׁוּבְךָ אֶל הַבַּיִת, מָרוּד כְּמוֹ כֶּלֶב,
עֶלְבּוֹנוֹת שֶׁל זָרִים בִּי נָקַמְתָּ פִּי אֶלֶף
וָאֵדַע כִּי חָשַׁבְתָּ עָלַי מֵרָחוֹק.
וּבַלַּיְלָה הַהוּא, עֵת הִטַּחְתָּ בַּדֶּלֶת
וְהָלַכְתָּ לָעַד וַאֲנִי נוֹשֵׂאת יֶלֶד,
רַק חָשַׁךְ אוֹר עֵינַי אַךְ לִבִּי לֹא נִשְׁבַּר;
כִּי הָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם
שֶׁתָּשׁוּב עוֹד אֵלַי וְתִפֹּל עַל בִּרְכַּיִם
וַאֲנִי בְּפָנֶיךָ אַבִּיט וְאֹמַר:
כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת
אֲבָל טוֹב שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת;
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית – אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת,
בְּאוֹתוֹ מְעִילוֹן עִם אוֹתוֹ צִיץ הַוֶּרֶד,
בְּאוֹתָהּ הַשִּׂמְלָה הַפְּשׁוּטָה מִשְּׂמָלוֹת.
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
יִהְיֶה כָּךְ, כָּךְ יִהְיֶה אוֹת בְּאוֹת.
הֵן יָדַעְתִּי שֶׁאֵין לִי אוֹהֵב מִלְּבַדֶּךָ
וְיָדַעְתִּי: הַמָּוֶת יָבוֹא מִיָּדֶיךָ
וַאֲנִי מְחַכָּה וּמְצַפָּה לְזִיווֹ;
הוּא יָבוֹא פִּתְאוֹמִי כְּגַרְזֶן עַל עֵץ יַעַר,
אוֹ יִקְרַב לְאִטּוֹ, בְּעִנּוּי וּבְצַעַר,
אֲבָל לֹא מִידֵי זָר – מִיָּדֶיךָ יָבוֹא.
וְגַם אָז לְבֵיתְךָ, בְּלֵיל שְׁכוֹל וְלֵיל עֹנִי,
בַּחֲלוֹם עוֹד אָשׁוּבָה, כְּסִילָה שֶׁכָּמוֹנִי,
וְאֹמַר: הִנֵּה בָּאתִי מִנְּדוֹד בִּשְׁבִילַי;
כִּי הָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם
שֶׁאָבוֹא לְבֵיתְךָ בְּעָצְמֶךָ עֵינַיִם
עַד אֲשֶׁר יִשָּׂאוּךָ בַּדֶּרֶךְ אֵלַי.
כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת,
אֲבָל עֵד לִי הָאֵל הַחוֹרֵץ גּוֹרָלוֹת:
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית – אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת,
בְּאוֹתוֹ מְעִילוֹן עִם אוֹתוֹ צִיץ הַוֶּרֶד,
בְּאוֹתָהּ הַשִּׂמְלָה הַפְּשׁוּטָה מִשְּׂמָלוֹת.
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית – אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
יִהְיֶה כָּךְ, כָּךְ יִהְיֶה אוֹת בְּאוֹת.
