פגישה לאין קץ
כי סערת עלי, לנצח אנגנך
מילים:
נתן אלתרמן
לחן:
נעמי שמר
כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְנֵךְ.
שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם!
תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַנֵּךְ
וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר, אֹבֵד יָדַיִם!
לַסְּפָרִים רַק אַתְּ הַחֵטְא וְהַשּׁוֹפֶטֶת.
פִּתְאֹמִית לָעַד! עֵינַי בָּךְ הֲלוּמוֹת,
עֵת בִּרְחוֹב לוֹחֵם, שׁוֹתֵת שְׁקִיעוֹת שֶׁל פֶּטֶל,
תְּאַלְּמִי אוֹתִי לַאֲלֻמּוֹת.
אַל תִּתְחַנְנִי אֶל הַנְּסוֹגִים מִגֶּשֶׁת.
לְבַדִּי אֶהְיֶה בְּאַרְצוֹתַיִךְ הֵלֶךְ.
תְּפִלָּתִי דָבָר אֵינֶנָּה מְבַקֶּשֶׁת,
תְּפִלָּתִי אַחַת וְהִיא אוֹמֶרֶת – הֵא לָךְ!
עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב, עַד עֵינוֹת הַלַּיִל,
בִּרְחוֹבוֹת בַּרְזֶל רֵיקִים וַאֲרֻכִּים,
אֱלֹהַי צִוַּנִּי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ,
מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים.
טוֹב שֶׁאֶת לִבֵּנוּ עוֹד יָדֵךְ לוֹכֶדֶת,
אַל תְּרַחֲמִיהוּ בְּעָיְפוֹ לָרוּץ,
אַל תַּנִּיחִי לוֹ שֶׁיַּאֲפִיל כְּחֶדֶר,
בְּלִי הַכּוֹכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ.
שָׁם לוֹהֵט יָרֵחַ כִּנְשִׁיקַת טַבַּחַת,
שָׁם רָקִיעַ לַח אֶת שֵׁעוּלוֹ מַרְעִים,
שָׁם שִׁקְמָה תַפִּיל עָנָף לִי כְּמִטְפַּחַת
וַאֲנִי
אֶקֹּד לָהּ
וְאָרִים.
וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לְקוֹל הַתֹּף,
בְּעָרֵי מִסְחָר חֵרְשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת,
יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּעַ־רֹאשׁ לִקְטֹף
אֶת חִיּוּכֵנוּ זֶה, מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת.
שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם!
תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַנֵּךְ
וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר, אֹבֵד יָדַיִם!
לַסְּפָרִים רַק אַתְּ הַחֵטְא וְהַשּׁוֹפֶטֶת.
פִּתְאֹמִית לָעַד! עֵינַי בָּךְ הֲלוּמוֹת,
עֵת בִּרְחוֹב לוֹחֵם, שׁוֹתֵת שְׁקִיעוֹת שֶׁל פֶּטֶל,
תְּאַלְּמִי אוֹתִי לַאֲלֻמּוֹת.
אַל תִּתְחַנְנִי אֶל הַנְּסוֹגִים מִגֶּשֶׁת.
לְבַדִּי אֶהְיֶה בְּאַרְצוֹתַיִךְ הֵלֶךְ.
תְּפִלָּתִי דָבָר אֵינֶנָּה מְבַקֶּשֶׁת,
תְּפִלָּתִי אַחַת וְהִיא אוֹמֶרֶת – הֵא לָךְ!
עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב, עַד עֵינוֹת הַלַּיִל,
בִּרְחוֹבוֹת בַּרְזֶל רֵיקִים וַאֲרֻכִּים,
אֱלֹהַי צִוַּנִּי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ,
מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים.
טוֹב שֶׁאֶת לִבֵּנוּ עוֹד יָדֵךְ לוֹכֶדֶת,
אַל תְּרַחֲמִיהוּ בְּעָיְפוֹ לָרוּץ,
אַל תַּנִּיחִי לוֹ שֶׁיַּאֲפִיל כְּחֶדֶר,
בְּלִי הַכּוֹכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ.
שָׁם לוֹהֵט יָרֵחַ כִּנְשִׁיקַת טַבַּחַת,
שָׁם רָקִיעַ לַח אֶת שֵׁעוּלוֹ מַרְעִים,
שָׁם שִׁקְמָה תַפִּיל עָנָף לִי כְּמִטְפַּחַת
וַאֲנִי
אֶקֹּד לָהּ
וְאָרִים.
וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לְקוֹל הַתֹּף,
בְּעָרֵי מִסְחָר חֵרְשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת,
יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּעַ־רֹאשׁ לִקְטֹף
אֶת חִיּוּכֵנוּ זֶה, מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת.
